האשפוז | العلاج | Hospitalization

Fadi Avatarפאדי טלעת סבאח אלערגא, בן 30 כותב מרפיח. ב-14 ביולי 2014, בשעה חמש בבוקר שמע פאדי שטיל נפל בקרבת ביתו. הוא ואחיו הגרים יחד יצאו מהבית לכיוון בית הוריהם הסמוך כאשר נפל טיל נוסף ליד דלת הכניסה ופגע בשבעה אנשים, כאשר פאדי נפצע קשה מכולם: שתי רגליו נקטעו, הוא נפגע במעיים, ואיבד את ראייתו בעין ימין. רסיסים חדרו לכל חלקי גופו. לתיאור המלא בעברית > english < arabic >

(לפוסט הקודם של פאדי > כאן)

אחרי שבוע בבית החולים האירופאי, הרופאים קבעו שאם אשאר פה לא אשרוד, והפנו אותי לבית חולים פרטי במצריים “אל זיתון”, שם אושפזתי כחודשיים. אחרי שהתחלתי להתאושש ויכולתי לדבר קצת, המלווה שהיה איתי במצרים, בן דוד שלי, שאל אותי מה יש לך בעין ימין והאם אני מצליח לראות בה. באותו רגע קלטתי שאני לא מסוגל לראות בעין הימנית שלי. לכן הפנו אותי לבית חולים אחר, גם במצרים, “אל פאתמיה”. הרופא שם אמר לי: המצב של העין שלך מאוד קשה אל תיתן לאף אחד לגעת לך בעין אלא אם תטופל בחו”ל”.

בבית החולים במצרים היחס היה טוב. המצרים התייחסו אלי טוב. האנשים שבאו לבקר את החולים הקרובים שלהם פנו אליי בכל פעם ושאלו לגבי שלומי ואם אני מדבר עם המשפחה שלי, כששמעו שלא, הביאו לי פלאפון ונתנו לי 50 ג’נה בכל יום כדי שאוכל לדבר עם הילדים שלי. הילדים היו מאד חסרים לי, ושמרתי את כל הכסף שקיבלתי כדי לשוחח איתם.

במצריים הבטיחו להתקין לי פרוטזות לרגלי הקטועות, אבל כשהודיעו לי שהטיפול הסתיים ואני צריך לחזור לעזה הופתעתי לגלות שאני חוזר ללא פרוטזות. החלום שלי היום הוא להתקין פרוטזות נורמליות ולהיות מסוגל לחזור לחיים הרגילים שלי. זה הדבר שאני הכי רוצה!

עשרה ימים לפני שחזרתי לעזה שלחתי למשפחה תמונות שלי ב”וויבר”, בני הבכור לא הסכים להסתכל עליהן, אשתי אמרה לו “זה אבא שלך”, הוא ענה לה “אתם צוחקים עלי, זה לא הוא, זה לא אבא שלי”.

כשחזרתי הביתה הילדים לא הכירו אותי, אמרו “זה לא אבא שלי”. נראיתי מאוד שונה, עייף ומותש, בעוד שלפני הפציעה שקלתי 85 קילו, כשחזרתי שקלתי רק 50. לקח זמן עד שהילדים שלי התרגלו למצבי החדש, אך על הפחדים והחרדות מהמלחמה הם לא התגברו עד היום.

הבת שלי פרח, בת שלוש, שאלה אותי “אבא איפה הרגליים שלך?” התחלתי לבכות, אמרתי לה “יאבא, אינשאללה ירכיבו לי רגליים יותר טובות” היא ענתה לי “אלו היהודים שעשו לך את זה אני יודעת”.

מבחינה רפואית עדיין לא סיימתי את הטיפול, אני זקוק לטיפול ברגליים ובעין. פה בעזה אין אפשרות להמשיך את הטיפול, אני צריך לצאת מעזה ודבר זה לצערי לא מתאפשר כל כך. יש לי כאבים עזים ברגליים, עוברים עליי לילות שאני לא מצליח לישון מרוב כאבים. אני רשום ברשימת המתנה לנסיעה לגרמניה להתקנת פרוטזות, וכמוני יש עוד רבים.


I spent a week at the European Hospital. The doctors determined that if I stayed there longer, I wouldn’t make it, and therefore referred me to A-Zeitoun, a private hospital in Egypt, where I was hospitalized for two months. After I started to recover and was able to speak a little, my cousin, who was my escort to Egypt, asked me what I had in my right eye and whether I was able to see with it. At that moment, it dawned on me that I couldn’t see out of my right eye. I was consequently referred to another hospital, Al-Fatimiya, also in Egypt. The doctor there told me: “Your eye is in a very bad state; don’t let anyone touch it unless you are treated abroad”.

The hospital in Egypt was fantastic. I was well treated by the Egyptians. The people who came to visit their hospitalized relatives there addressed me every time and asked me whether I was well and whether I spoke with my family. When they heard that I didn’t, they brought me a mobile telephone and gave me 50 Egyptian pounds every day so that I could talk to my kids. I missed my kids a whole lot, and kept all of the money I was given in order to chat with them.

In Egypt, I was promised to be fitted with prostheses for my amputated legs, but when I was informed that the treatment was over and that I had to return to Gaza, I was surprised to learn that I was going back without artificial limbs. My dream today is to be fitted with normal prostheses and be able to get back to my normal life. This is what I desire the most!

Ten days before going back to Gaza, I sent the family pictures of me on Viber. My oldest son refused to watch them. My wife told him, “This is your father”, and he replied: “You’re kidding me, that’s not him, that’s not my Dad”.

Indeed, when I got back home, the kids did not recognize me, saying “This is not my Dad”. I looked very different, tired and exhausted. Whereas before the injury I had weighed 85 kilograms, on my return I was only 50. It took my kids a while to grow accustomed to my new situation, but so far they have not overcome their fears and anxieties from the war.

My daughter Farah, aged 3, asked me, “Daddy, where are your legs?” I started crying, and told her: “my sweet child, Insha’Alla they will mount better legs on me”. She replied: “It’s the Jews that did this to you, I know”.

Medically speaking, I haven’t finished my treatment yet; I need treatment in my legs and eye. Here in Gaza, further treatment is unavailable. I would need to get out of Gaza, and this, to my regret, is not so much of an option. I experience excruciating pain in my legs, and there are nights where the pain is so intense, that I can’t sleep. I am on a waiting list to travel to Germany to have prostheses fitted, together with many others like me.


مكثت في المستشفى الأوروبيّ لأسبوع، قرر الأطبّاء أنّي لو بقيت في ذلك المكان فلن أبقى على قيد الحياة، ولذلك نقلوني إلى مستشفى “الزيتون” الخاص في مصر، هناك مكثت لشهرين من العلاج. بعد أن بدأت بالتعافي وتمكّنت قليلًا من التحدّث، سألني ابن عمّي الذي رافقني خلال العلاج في مصر عن عيني اليُمنى، وإن كنت أستطيع الرؤية فيها. فقط حينها لاحظت أنّي فقدت النظر بعيني تلك. على أثر ذلك، وجّهوني إلى مستشفى آخر في مصر. في مستشفى الفاطميّة قال لي الطبيب: “وضع عينك صعب جدًا. لا تقبل أن يلمس أي إنسان عينك، إلا في حال تعالجت خارج البلاد”.

كان المستشفى في مصر جيداً. معاملة المصريين كانت حسنة. كل من قدم لزيارة أقاربه في المستشفى كان يتوجّه إليّ ويسأل إن كنت بحاجة لمساعدة وسألوا عن صحتي، وإن كنت أتواصل مع عائلتي. عندما عرفوا أني لا أتواصل مع العائلة أحضروا لي هاتفًا نقّالًا وأعطوني 50 جنيهًا مصريًا يوميًا حتّى أتمكن من الحديث مع أولادي وعائلتي. كنت أفتقد أطفالي بشدّة، وكنت أحتفظ بكل المال الذي حصلت عليه لكي أتحدث مع أولادي.

في مصر، وعدوني بأن يثبّتوا لي أطرافاً صناعيّة بدل سيقاني المقطوعة، ولكن حين أعلموني أن العلاج انتهى وعليّ العودة إلى غزّة تفاجأت من أنّي سأعود دون أرجل اصطناعيّة. حُلُمي اليوم أن أحصل على أطراف صناعية معقولة، وأن أتمكن من العودة إلى حياتي العاديّة. هذا أكثر ما أريده.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

Basic HTML is allowed. Your email address will not be published.

Subscribe to this comment feed via RSS

%d bloggers like this: